זיכרונות טראומטיים נשמרים במוח ובגוף בצורה שונה לעומת זיכרונות רגילים. כאשר אדם חווה אירוע טראומטי, המוח מתקשה לעיתים לעבד את החוויה כמו שהוא היה עושה בדרך כלל, שכן הזיכרונות של האירוע הטראומטי טעונים ברגשות עזים ובתחושות גופניות אינטנסיביות, יחד עם הפעלה מוגברת של מערכת העצבים.
כתוצאה מכך, מחשבות הקשורות לסכנה, כמו גם הרגשות והתחושות שהיו נוכחות בזמן האירוע, נשמרות בזיכרון בצורה מאוד ספציפית, כפי שהתרחשו במהלכו. נהוג לומר כי הזיכרונות "קפאו בזמן."
כאשר האדם נתקל בגירוי או בתזכורת לאירוע הטראומטי, אפילו תזכורת קטנה ביותר, הוא עשוי להרגיש מוצף בזיכרונות שלא עברו עיבוד, ולחוות את אותן תחושות, מחשבות ורגשות גופניים, עם הפעלת מערכת העצבים במצב של "הילחם/ברח/קפא" (עם או בלי, ולעיתים קרובות ללא, תמונה ברורה של האירוע), כפי שהתרחש במהלך האירוע.
הסבר זה יכול לעזור להבין מדוע אנשים שעברו טראומה לעיתים קרובות חווים פרצי כעס פתאומיים, רצון לברוח ולהסתתר, התקפי פאניקה או תחושות של רדימות שנראה כי צצות ללא התרעה מוקדמת. תגובות אלו בדרך כלל מופעלות בצורה בלתי צפויה, לעיתים קרובות באופן לא מודע.
תופעות אלו מובילות אנשים רבים להרגיש חרדה או מתיחות כמעט תמידית, להיתקל בקשיים בשינה, לפנות לחומרים או לאוכל כדי להתמודד, או לנקוט במאמצים רבים להימנע מכל תזכורת לאירועים טראומטיים שהתרחשו בעבר.
טראומה יכולה להתבטא בדרכים שונות, והתסמינים שלה משתנים באופן משמעותי בין אנשים. קיימות ארבע קטגוריות עיקריות של פוסט-טראומה:
חודרניות: זיכרונות כואבים, פלאשבקים או סיוטים הקשורים לאירוע הטראומטי.
הימנעות: הימנעות ממחשבות, רגשות ותזכורות חיצוניות (כגון מקומות, אנשים, ריחות, קולות) שמזכירות את הטראומה.
שינויים שליליים בקוגניציה ובמצב הרוח: אמונות שליליות לגבי עצמך או לגבי אחרים, תחושת ניכור, או חוסר יכולת לחוות רגשות חיוביים.
עוררות ותגובות: כעס, קושי בשינה, עירנות יתר, תגובות מוגזמות להפתעה, התנהגות אימפולסיבית או אובדנית, קושי בריכוז.
דיסוציאציה: כאשר אדם חווה את עצמו מבחוץ, מחוץ לגופו (דה-פָּרְסונליזציה), או כאשר הוא מרגיש שהסביבה לא מציאותית (דה-רֵיאליזציה).
הצגת התסמינים הללו בצורה ברורה יכולה לעזור בהבנה טובה יותר של הטראומה וכיצד היא משפיעה על האדם. כל אדם חווה את הטראומה בדרכו האישית, ולכן חשוב להבין את הצרכים וההתמודדויות הייחודיות של כל אחד.
הטיפול בפוסט-טראומה הוא גישה מובנית הכוללת את השלבים הבאים:
חינוך פסיכו-חינוכי על השפעתה של טראומה על חוסר ויסות מתמשך של מערכת העצבים ועיבוד לקוי של זיכרונות האירוע הטראומטי, שמוביל כיום לסימפטומים הנוכחיים.
לימוד אסטרטגיות קרקע בריאותיות שמסייעות להרגיע את מערכת העצבים המופעלת והלא מסודרת. אלו כוללות אסטרטגיות סומטיות ורגשיות הממוקדות בגוף, יחד עם טכניקות קוגניטיביות המחדשות את מעורבות המחשבה במוח.
טיפול EMDR להסרת רגישות ולעיבוד זיכרונות שלא עברו עיבוד מהאירוע הטראומטי. לאחר עיבוד הזיכרונות, נעשה שימוש בטיפול EMDR להתמודד עם הגירויים הנוכחיים שיכולים עדיין לעורר מצוקה ולגרום לסימפטומים. בסופו של תהליך, אם יש צורך, נוכל להמשיך בטיפול EMDR ולעבוד על מצבים עתידיים שיכולים לעורר מצוקה.
הטיפול ב-EMDR הוא טיפול מורכב ועדין "במכניקת" שלו ודורש התמקדות מדויקת של המטפל בחוויות המטופל לאורך כל התהליך. יחד עם זאת, מדובר בטיפול מוכח מדעית כיעיל, ואני יכולה להעיד מתוך ניסיון אישי כי הוא עובד.
חשוב לציין כי מאחר שעיבוד הזיכרונות כולל את חוויית תחושות הגוף והרגשות שהיו נוכחים בזמן האירוע, התהליך עשוי להיות מאתגר. אני כאן איתך לאורך כל הדרך, כדי להזכיר לך כי זה לא קורה במציאות, כי אלו "רק" זיכרונות, ולעודד אותך לעבור את התהליך בהצלחה.
תהליך זה הופך קל יותר עם הזמן, ככל שיותר זיכרונות נפתרים בהצלחה במהלך המפגשים, ושחרור האנרגיה המוגברת מאפשר למערכת העצבים להירגע